"הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל.." – מלחמת שאול ופלשתים בגלבוע

יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל-בָּמוֹתֶיךָ חָלָל  אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.  כ אַל-תַּגִּידוּ …..  כא הָרֵי בַגִּלְבֹּעַ אַל-טַל וְאַל-מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת  כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. (שמואל ב פרק א פס' יט)

הרי הגלבוע ועמק יזרעאל נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הלאומי כמקום טראגי בו התנהלה המלחמה האחרונה של שאול המלך נגד הפלשתים, מלחמה בה הוא ובניו מצאו את מותם, ראשו של שאול נכרת וגופתו וגופותיהן של בניו נתלו על חומות בית שאן.

המאבקים התכופים בין הפלשתים לבין ישראל הוזכרו עוד בתקופת ההתנחלות ואלו חיפשו להכניע את ישראל, לדחוק אותו מזרחה ולעלות ולהתיישב בהר. אלא שכישלונות קודמים מול צבאו של שאול הביאו את הפלשתים לחפש נקודה תורפה רכה בה יוכלו לבתר את הרצף הישראלי.

הפלשתים הם אלו שבחרו את איזור הגלבוע כמתאים לעשות זאת ועולים עם צבאם לשונם שלמרגלות גבעת המורה לאחר התכנסות קצרה באפק (היום גן לאומי תל אפק שליד ראש העין), שאול וצבאו שיוצאים הרחק ממחוז פעילותם בבנימין מרכזים את צבאם בעין אשר ביזרעאל (היום עין יזרעאל) שנבע בעמק נסתר מעינם של הפלשתים בשונם.

לקראת המפגש בין הצבאות, נכח שאול את יתרונם של הפלשתים המצוידים במיטב כלי הנשק של אותה תקופה, נתקף חרדה וביקש לו בעלת אוב שתבשר לו את עתיד המלחמה ועתידו שלו וזאת בניגוד מוחלט למעשיו בימי מלכותו שאז הוא רדף את בעלות האוב והידעוניות לא רק זאת אלא הוא ואף מסכן את עצמו שהוא יוצא אליה ועובר בתחפושת בשולי המחנה הפלשתי.

בעלת האוב שהיתה נרדפת כל העת על ידי אותו שאול המלך עצמו, נקמה את נקמתה המתוקה והביאה למלך את בשורת נפילתו ונפילת בניו.

את הסוף הטראגי נספר במקום בו הוא התרחש……….