יפו ממוקמת על גבעת כורכר גבוהה שחודרת לים התיכון ויוצרת יחד עם השוניות שלמרגלותיה נמל טבעי שכל כך חריג בחופיה של ארץ ישראל.  זו הסיבה שיפו משכה אליה לאורך כל ההיסטוריה, כובשים ומנהיגים שחשקו בשליטה בנמל הטבעי היחיד בארץ ישראל. שלמה המלך מקבל את ארזי הלבנון מחירם מלך צור, הישר לנמלה של יפו ומשם לירושלים. יונה הנביא בורח מאלוהיו דרך נמל יפו, רבים אחרים יעברו בה, ועם ההתעוררות הציונית רבים ממנהיגיה יחלו את דרכם ברחובותיה.

ב-1830 נכבשה ארץ ישראל על ידי איברהים פאשה בנו של מוחמד עלי שליט מצרים מטעם השלטון העות'מני מהעות'מנים עצמם, מוחמד עלי מעודד אוכלוסיות עם זיקה למצרים להגיע לארץ ישראל ולהתיישב בה. ככה קמות לראשונה סביב יפו ה"סאכנות" אבו כביר, אירשיד, א-טורקי ואחרות. מאוחר יותר תתחיל היציאה הגדולה מהחומות ותוקמנה השכונות אל מנשייה, עג'מי, ג'בלייה, המושבה האמריקאית, נווה צדק, נווה שלום ואחרות. יפו הקטנה שישבה על גבעה נישאה במשך אלפי שנים פורצת החוצה וגדלה בקצב מהיר. המושל העות'מני מוחמד אגא – אשאמי (אבו נבוט) ישקם ויבנה את יפו בתחילת המאה ה-19, ומאוחר יותר יצטרף אליו חסן בק שיבנה ויקים ביפו פרויקטים מפוארים נוספים.

על פי תכנית החלוקה יפו נשארת בתחומי המדינה הערבית כמובלעת במדינה היהודית. ההנהגה היהודית ראתה ביפו הערבית סכנה ממשית לפלישה מהים, וב-25 באפריל 1948 החל האצ"ל בפיקודו של מנחם בגין ושלוחו עמיחי פאגלין ("גידי") לתקוף את שכונת אל מנשייה ואת יפו. ב-13 במאי יחד עם התערבות ההגנה יפו תכנע והאיום יוסר. 

נצא בעקבות האירועים, הסיפורים, הצלילים והריחות לסמטאותיה של יפו.