ההתיישבות באצבע הגליל – מראש פינה לאחוזת דוברובין

בסוף המאה ה-19 עם ההתעוררות הלאומית באירופה, החלו היהודים במזרח אירופה לסבול מרדיפות ופרוגרומים בעיקר באזור "המושב" במערב רוסיה, שיא הפרעות ב-1880 כונו "סופות בנגב" והביאו את היהודים לחפש אלטרנטיבות להתיישבות והגירה, רוב היהודים היגרו לאמריקה, לדרום אפריקה ולמדינות נוספות. חלקם הקטן הגיע לארץ ישראל והצטרף ל-25 אלף היהודים שחיו אז בערים הגדולות, ירושלים, חברון, צפת ויפו, הצפיפות בערים והתנכלויות "דחפו" אותם לחפש אפשרויות ולמצוא פתרון בהתיישבות החקלאית.

ראש פינה או גיא אוני נוסדה ב-1878 ביוזמתו של אליעזר רוקח שחלם להקים ישוב יהודי, חקלאי עצמאי שאינו נתמך על ידי כספי החלוקה, רוקח רכש את האדמות על מורדות הר כנען מהכפר ג'עוני ששכן במקום והחל יחד עם מספר חברים לבנות את בתיה הראשונים של המושבה ולעבד את אדמותיה, בעקבות מחלות, דבר וחוסר ידע חקלאי נטשו רוב תושביו שחזרו לצפת, 3 משפחות בלבד המשיכו להיאחז בקרקע, ב-1882 מגיע דוד שוב לגיא אוני להכשיר ישוב עבור עולים מרומניה שהגיעו באותה שנה באנייה טטיס.

חקלאי ראש פינה עיבדו את אדמות העמק וסבלו ממחלות, שוד וגניבות של בדואים בני שבט "זנגריה" שהתגוררו בסמוך. ראש פינה היא מהראשונות שפנו לברון רוטשילד לסייע וב-1883 הוא מזרים כספים למושבה מכסה את חובותיה ומסייע בבניית בתי קבע ומבני הציבור שחסרו למתיישבים. בתמורה מבקש הברון בעלות על נכסיה של המושבה והתוצרת החקלאית, הוא שולח פקידים שינהלו את סדר היום החקלאי ויקבעו אלו גידולים יגדלו בה. במקום הוקמו בית ספר, בית מלון, מפעל לייצור חוטי משי, יקב ועוד.

עולי העלייה הראשונה שיצאו להקים את המושבות החקלאיות סבלו כאמור משוד גניבות וממחלת רבות ובראשן המלריה, שעד אז לא היה ידוע מה מקורה וכיצד היא מתפרצת. בשנת 1897 גילה החוקר הבריטי "רונלד רוס" כי המחלה מועברת על ידי נקבת יתוש האנופלס, המידע החדש הביא למאמצים למנוע את עקיצתה של היתושה ובהמשך אף להדבירה, "פרופסור מר" היה פעיל מאוד במחקר המחלה והוביל לפריצת דרך בהדברתה. מר היה פעיל בהגנה ובביתו נמצא סליק ששימש את מתיישבי ראש פינה בזמן המאורעות .

רוב עולי העלייה הראשונה לארץ ישראל הגיעו מבתים דתיים, אחד ממבני הציבור הראשונים שנבנו במושבות הראשונות של בני העלייה הראשונה היה בית כנסת, במעלה הרחוב הראשון בראש פינה נבנה בית כנסת קטן וצנוע במימון המייסדים ומיד לאחר שהברון פרס את חסותו על המושבה הורחב בית הכנסת ושופץ, בית הכנסת שימש כמרכז החיים החברתיים והרוחניים של בני המושבה. מלבד תפילות התקיימו בו אירועים קהילתיים. מתחת לבית הכנסת הוקם בית מרחץ ששימש לרחצה לאחר ששבו החקלאים מהשדות.

יסוד המעלה

"ייזכר לטוב כל המתיישב כאן" זו הכתובת הארמית שמצאו ב-1882 מתיישביה הראשונים של יסוד המעלה על אבן שנמצאה בעת סיור רכישת הקרקע, אותה הם רכשו ממשפחת "עבו" מצפת שרכשה בעצמה את הקרקע עשור קודם לכן מהשבט הבדואי א-זביד על שפת ימת החולה, השאיפה להקים ישוב חקלאי נתקלה אף היא בבעיות המלריה, המחלות והמחסור הכספי, אלא שב-1887 נענה הברון לקחת את המושבה תחת חסותו וחלה בה תנופת התפתחות, נבנו בתי האבן הראשונים והחלו הניסיונות החקלאים בעיקר סביב הפקת מור מורדים.

בתום מלחמת העולם הראשונה שטחי הגליל היו בשליטת בריטניה שנאלצה לפנות אותם במסגרת הסכמי סייקס פיקו, חוסר השליטה הצרפתית ועימותים עם בדואים ומיעוטים אחרים הפכו את האזור לשטח הפקר ותושבי המושבות היהודים סבלו מגניבות ושוד של בהמות וציוד חקלאי רב, שובם של הבריטים בסוף שנות ה-20 שיפר את המצב, אלא שמאורעות תרפ"ט נאלצו תושבי יסוד המעלה להתפנות לקיבוץ איילת השחר, הישוב נשדד ונגזל שוב ונדרש לשיקום. במלחמת העצמאות סבל הישוב מהפגזות סוריות מרמת הגולן.

אחוזת דוברובין

ב-1890 הוגה הברון רוטשילד את הקמתן של מספר חוות חקלאיות בגליל העליון ובבקעת כנרות, הרעיון לשעתק משקים מתקדמים כדוגמת אלו שהכיר בצרפת, החווה הוקמה ב-1895 וניסיונות ההתיישבות הראשונים לא צלחו בשל ריחוקה מיסוד המעלה, הביצות והמחלות שנפוצו באזור, ב-1903 עולה משפחת דוברובין הסובותניקית ובראשם האב אנדריי (יואב), הם רוכשים את החווה, בונים את מבניה ואת באר האנטיליה והחלו בעיבוד האדמה, תוצרתם נחשבה למשובחת ואיכותית, לאחר מותם של מספר מבני המשפחה, עוזבת האחרונה לראש פינה. יצחק דוברובין הבן הבכור נשאר להיאחז בחווה ובשנת 1968 בצוואתו מוסר אותה לקרן הקיימת לישראל.

הסובותניקים – במהלך המאה ה-18 התהוותה ברוסיה קהילה נוצרית חקלאית שהאמינה שמקורה בשבט דן האבוד. הקהילה סיגלה מנהגים ומצוות יהודיות ובראשן שמירת השבת ה"סובותה", שם שהקנה להם את הכינוי "סובותניקים". חלק מהקהילה התגייר והצטרף לקהילות היהודיות השונות. בסוף המאה ה-19 עלה חלק קטן מהם לארץ ישראל, השתלב במושבות ובישובים החקלאיים ואף נחשב לגרעין מוביל בפיתוח הישובים, בגיבוש חקלאות מתקדמת ועמידה איתנה בקשיי היום יום בין צאצאי הקהילה המוכרים גם אנדריי/יואב דוברובין.