קרבות לטרון בתש"ח

כשליש מחללי מלחמת העצמאות, נפלו בניסיונות לפרוץ את הדרך לירושלים. המאמצים להרחיב את מבואותיה של ירושלים ולפתוח את קנה הנשימה של העיר, נשאו בחלקם פרי. לצד ההצלחות היו גם כישלונות. הקרבות על מובלעת לטרון ורכס התותחים, נחרטו בזיכרון הקולקטיבי ככישלון צורב וכפצע מדמם ומשפיל שמסרב להגליד.

בסוף חודש מאי נעשו שני ניסיונות לשחרר את המובלעת במבצעים שכונו בן נון א ובן נון ב' והתוצאה היתה קשה, 123 לוחמים נהרגו (74 בן נון א ו-49 בן נון ב'), עשרות רבות נפצעו ו-6 לוחמים נלקחו בשבי.

ב-25 למאי 1948, הפקיד דוד בן גוריון בידי שלמה שמיר, מפקד חטיבה 7 הצעירה לשחרר את מובלעת לטרון ולפתוח את החסימה בדרך לירושלים. כוחות מגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני בפיקודו של צבי גרמן צורפו אף הם ויחד התכוננו לבצע את המשימה. הכח התכנס באזור חולדה והחל לנוע רכוב לכיוון דיר מוחסיין, ומשם נע רגלית לכיוון לטרון.

היציאה לדרך התאחרה והכח החל בתנועה התקפית עמוק בתוך הלילה. כבר בתחילת ההתקפה, עדיין בחסות החשכה, החלה אש כבדה מאוד פוגעת בכח המרכזי שתקף את הרכס, מכיוון דרום מזרח. לוחמים רבים נפגעו, הכח רותק לוואדי בתחתית הרכס ואיבד מומנטום. השחר שהחל לעלות החמיר את מצב הכח והוואדי הפך לגיא הרגה. אש כבדה המשיכה לפגוע בכח, שלא הצליח להעפיל לרכס.

בין הנפגעים אשר לוי מ"פ בגדוד 32 שחטף כדור בכתף, אריאל שרון מפקד מחלקת החוד מאלכסנדרוני שכדור חדר מרגלו לבטנו (אריאל שרון חולץ על ידי משה יטבת שנשא אותו על גבו משדה הקרב) ואחרים.

הסתבר שמפקדי המשימה לא העריכו את מערך הכח של הליגיון הערבי שהתבצר היטב ברכס.

מובלעת לטרון נשארה בידיים ערביות והפכה לפקק שלא אפשר את התנועה, מהשפלה לירושלים.

6 ימים לאחר מכן בלילה שבין ה-30 ל-31 למאי נעשה ניסיון נוסף לכיבוש לטרון על ידי חטיבה 7 וגדוד 52 מגבעתי, אך גם ניסיון זה נכשל וגבה קורבנות רבים. בעקבות כך נאלצה ההנהגה לאתר דרך חלופית ונסללה דרך בורמה (ראה טיול נפרד בעקבות פריצת דרך בורמה).

רק במלחמת 67 שוחררה המובלעת, ארבעת הכפרים שהיו על השלוחה הצפונית, עמואס, דיר איוב, יאלוו ובית נובא הושטחו ונמחקו בשל חלקם בפיגועים ופעולות עויינות, שגבו חיי לוחמים יהודים בתש"ח.

נצא בעקבות הלוחמים ומהלכי הקרבות……