פריצת הדרך לירושלים – כשלון קרב נבי סמואל והרכס הצפוני!

מבצעי נחשון והראל הביאו את הנהגת הישוב היהודי להבנה, כי עם נחישות מספקת יהיה ניתן לפרוץ את הדרך לירושלים. הפיקוד הצבאי קיבל הנחיה, להמשיך ולהכין תכניות ומבצעים, להשתלטות על שטחים נוספים במבואות ירושלים. ההחלטה התייחסה לשטחים שנועדו להיות במדינה הערבית על פי תכנית החלוקה, והיתה בניגוד לעקרון המנחה שהונהג עד אז.

בערב פרוץ העימות חיו בירושלים כ-100 אלף יהודים מתוך סה"כ 600 אלף יהודי ארץ ישראל. כביש ירושלים – תל אביב, היה העורק הראשי והחשוב לירושלים המערבית, נטולת השטחים החקלאים ומקורות מים. העיר היתה תלויה לחלוטין באספקה משפלת החוף וללא אספקה כזו, ירושלים היתה בסכנה קיומית. על כן היה חשוב להבטיח את הגישה לעיר.

המשימה לכבוש ולהשתלט על השטחים שבין ירושלים לרמאללה, הוטלה על חטיבת הראל. ב-22 לאפריל יצא לדרך "מבצע יבוסי" והכפרים, שועפאט, בית איכסא ונבי סמואל היו היעדים הראשונים לכיבוש. בכפר נבי סמואל הוצבו קודם לכן, תותחים שהפגיזו את השכונות הצפוניות של ירושלים והיקשו על החיים של תושביהן.

כבר בתחילת המבצע, איבדו הפלוגות שנשלחו לבצע את המשימה את התיאום ביניהן והקרב הלך והסתבך. בסופו של דבר, אחת הפלוגות בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה) עשתה ניסיון לכבוש את רכס נבי סמואל. הכח נפגע באופן קשה, ככל הנראה בעיקר מאש כוחותינו, רבים מלוחמיו נהרגו ונפצעו והערבים שהיו בעמדות הכפר, יצאו והרגו את הפצועים בשטח.

בקרב נהרגו 23 לוחמים ועוד 15 נוספים נהרגו בשיירת משוריינים, בגבעת הרדאר, שנשלחה לחלץ את הפצועים ונפגעה בעצמה. הפעולה הכושלת הביאה לקרב גרסאות שנמשך עד היום.

כשליש מהנופלים במלחמת העצמאות, נפלו בקרבות על פריצת הדרך לירושלים ומבואותיה, נצא בעקבות הלוחמים ומהלכי הקרבות……