"עשייה אישית משנה מציאות לאומית" אירועי ה-7 לאוקטובר מזווית אישית

מה עושים כשביום אחד המציאות כולה משתנה?
האם מחכים שמישהו אחר יפעל, או שקמים ועושים את מה שאפשר, עם מה שיש?

בבוקר השבעה באוקטובר התעוררתי למשמע הדי הפיצוצים ולמראות הראשונים של מתקפת הטרור בעוטף עזה. באותה שבת ארורה שהתה בתי יובל יחד עם חבריה לקורס בקיבוץ סופה, שם ציינו את סיום קורס הפראמדיקים הצבאיים.

כבר בשעות הראשונות היה ברור שמשהו נורא מתרחש, והאינסטינקט האבהי אמר לי דבר אחד, אני חייב להגיע אליהם. לקחתי את הנשק הפרטי ויצאתי דרומה, לכיוון קיבוץ סופה. הדרך לשם הייתה מורכבת ומסוכנת, ובמהלך הדרך נתקלתי במציאות קשה ומאתגרת. אבל המטרה הייתה ברורה, להגיע ליובל ולחבריה.

חלפו כ־36 שעות ומפגשים מאתגרים ומסוכנים עד שהצלחתי להגיע אליהם ולעלות את יובל ו־35 מחבריה לאוטובוס שנקלע במקרה לקיבוץ סופה המותקף, ולהוציא אותם מהקיבוץ ולחלץ אותם בשלום לקיבוץ צאלים.

עבורי, זה לא היה סוף הסיפור. להיפך, זו הייתה רק ההתחלה.

מאז השבעה באוקטובר בחרתי שלא לעמוד מהצד. התנדבתי במספר מסגרות ולקחתי חלק במגוון פעילויות – מקטיף אבוקדו ביד מרדכי, דרך גיוס משאבים וציוד ליחידות לוחמות, ועד אספקת ציוד לחיילים וליחידות בצפון. גולת הכותרת הייתה ההתנדבות ברפת החולבות של קיבוץ ניר עוז, שאליה חזרתי בסבבים. בתוך המציאות הכואבת של הקיבוץ, העבודה ברפת הפכה עבורי להרבה מעבר להתנדבות. זו הייתה דרך לקחת חלק במאמץ לשמור על החיים, על הקהילה ועל האפשרות להמשיך קדימה.

"עשייה אישית משנה מציאות לאומית" היא הרצאה על הבחירה האישית שלנו ברגעי משבר. על האחריות שכל אחד מאיתנו יכול לקחת. על אנשים שלא חיכו שמישהו אחר יבוא – ופשוט קמו ועשו.

זו הרצאה על שבעה באוקטובר, אבל לא רק על מה שקרה באותו יום. היא עוסקת בעיקר במה שקרה אחריו – בהחלטה לא להישאר חסרי אונים, למצוא את המקום שבו אנחנו יכולים לתרום, ולהבין שלפעמים מעשה קטן של אדם אחד יכול להפוך לחלק ממשהו הרבה יותר גדול.

כי בסופו של דבר, מציאות לאומית משתנה גם בזכות העשייה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.