נזירים ומנזרים במדבר יהודה

לפני הפיכתה של הנצרות מדת נרדפת לדת מותרת באימפריה הרומית על ידי הקיסר קוסטנטינוס בשנת 313 לספירה (צו מילנו) ולהיותה הדת הרשמית של האימפריה ב-380 לספירה על ידי תיאודוסיוס, נאלצו הנוצרים בעיקר בין השנים 303 ל-313 לשלם מחיר כבד על מסירותם הדתית (תקופת דיוקלטיינוס) ולעיתים למות מות קדושים (מרטירים). כשהפכה הנצרות לדת מותרת ואף לדת הרשמית התחלפה תופעת המרטירים בתופעת הנזירות כאות לאדיקות דתית וקיום אורח חיים צנוע וסגפני בדומה ליוחנן המטביל ולישוע עצמו.
הנזירות מתחילה בסוף המאה ה-3 במצרים ומשם נודדת לארץ ישראל ולמדבר יהודה, "המדבר של העיר הקדושה ירושלים", מייסד תנועת הנזירות במדבר יהודה הוא הנזיר "חריטון" ובעקבותיו הולכת ומתפתחת תנועת נזירים גדולה כאן במדבר יהודה. תופעת הנזירות במדבר יהודה עוברת מספר שלבי התפתחות, הראשונה ה"הרמיטים" (מתבודדים)-נזירים היוצאים להתבודדות אישית קיצונית ללא כל מגע עם נזירים אחרים ועם אוכלוסיה מקומית, מקיימים אורח חיים מחמיר ומתבודד. ה"לאורה" (שביל) – מספר נזירים שיוצאים להתבודדות אישית אך אחת לשבוע מתכנסים לתפילה משותפת, החלפת מצרכים ביניהם והסדרת צרכי העבודה והקיום, "קונוביון" (חיים משותפים, קומונה) התכנסות של מספר נזירים סביב מנזר או חצר משותפת בראשות אב מנזר שמחייבים משמעת וקיום אורח חיים תקנוני מחמיר אך קהילתי (רגולה), הנזירים עברו מידי פעם מצורת נזירות אחת למשניה כאשר ה"הרמיט" נחשבה לצורת ההתבודדות והפרישות הגבוהה ביותר.