גן לאומי הקסטל

המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' שפרץ למחרת קבלת ההחלטה בכ"ט בנובמבר במלחמת אזרחים, מלחמה על הדרכים וניסיונות כיבוש הדדיים. עבור בשלב ב' – ערב פלישת מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל המערבית וממועד ההפוגה השנייה עת התייצבו גבולות הפסקת האש, שלימים נודעו בשם הקו העירוני, ועד הסכמי שביתת הנשק באפריל 1949, בעצימות נמוכה. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות משום היותה "נשמתה של ארץ ישראל…אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" – אמר אז דוד בן-גוריון. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.

בראשיתה של המערכה התעמתו כוח המגן העברי וכוחות ערבים בלתי סדירים (מיליציות חמושות שנקראו ביישוב: 'כנופיות'), כאשר בתווך עומדים כוחות צבא ומשטרה בריטיים, ולאחר הקמת המדינה בין כוחות צה"ל שהוקם על בסיס כוחות ההגנה והפלמ"ח, לבין "הלגיון הערבי (הלגיון הערבי של עבר הירדן")" הירדני והצבא המצרי. לצד כוחות צה"ל פעלו בירושלים כוחות עצמאיים של האצ"ל והלח"י תוך שיתוף פעולה עם כוחות צה"ל, אך ללא קבלת מרות מלאה וזאת עד שחברו לצה"ל.

בלחימה בסביבות ירושלים נחלה ההגנה הפסד בקרבות מצפון, ממזרח ומדרום, כאשר יישובי גוש עציון מדרום לירושלים נכבשו על ידי הלגיון הירדני, ובעקבות הפסד זה הוחלט לפנות את בית הערבה ומפעל האשלג ממזרח לעיר, ואת נווה יעקב ועטרות מצפון לעיר. בלחימה במערב העיר נחל צה"ל ניצחון, והצליח להשתלט על שטח רציף מירושלים ועד שער הגיא, ולפתוח את התעבורה מירושלים אל מישור החוף והשפלה.

על אף הצלחת צה"ל בכיבוש שכונות ערביות במערב ובמרכז העיר ויצירת רצף שכונות בשליטה ישראלית, המערכה בעיר לא הוכרעה, והרובע היהודי במזרח העיר אף נכבש בידי הלגיון הירדני.

הסכם שביתת הנשק עם ירדן בתום מלחמת העצמאות, סמן תחילתה של תקופה בת תשע עשרה שנה בתולדות ירושלים במאה ה-20, עד מלחמת ששת הימים, בה נחלקה ירושלים בין מדינת ישראל לבין ממלכת ירדן. קטע של הקו הירוק באורך שבעה קילומטרים חצה את העיר בין מזרחה, כולל הרובע היהודי, שהיה לחלק מממלכת ירדן, לבין מערבה, בתוספת מובלעת הר הצופים, שנותר בידי ישראל. ארמון הנציב היה לשטח מפורז בשליטת האו"ם.