נשק כחול לבן – מגבעת הקיבוצים למקווה ישראל!

עם התחזקות הישוב היהודי בארץ ישראל וההכרה כי מדינת היהודים היא אפשרות מוחשית, החלו התנגשויות אלימות בין הצדדים המעורבים (יהודים, ערבים, בריטים). בשנות ה-40 של המאה ה-20 החלה ההנהגה היהודית בהכנות לקראת עימות צבאי אפשרי והחליטה להקים מפעלים לייצור נשק ותחמושת בייצור מקומי ועצמאי.

סיפור הקמתו של מפעל כדורי הסטן, שהוקם בגבעת הקיבוצים ברחובות, ממחיש בצורה מרתקת כיצד יצירתיות, חכמה, סודיות והרבה מזל, היוו את התשתית להקמתן של התעשיות הביטחוניות.

התכנית היתה להקים מפעל לייצור תחמושת שיפעל בתוך קיבוץ שיוקם במקביל אליו ושחבריו יעבדו בו ובמקביל יסוו אותו.

גבעת הקיבוצים נבחרה להיות המקום בו יוקם המפעל, מכמה סיבות, הראשונה, הפעילות בגבעה להכשרת גרעיני התיישבות היתה מוכרת לבריטים. השנייה, סמוך לגבעת הקיבוצים פעל מחנה בריטי גדול, דווקא הקרבה אליו יצרה הסוואה אפקטיבית. שלישית, הקרקע בגבעה הייתה נוחה לחפירה ואפשרה את בנייתו של מפעל תת-קרקעי.

הנהגת ההגנה חיפשה במקביל קבוצה של צעירים שאפשר יהיה לסמוך עליה לטובת הקמת המפעל והפעלת תכנית ההסוואה. שלמה הלל פנה לגרעין צופים א (לימים קיבוץ מעגן מיכאל) שהמתינו לעלות לנקודת התיישבות וביקש מהם לקחת על עצמם את המשימה הכפולה, גם הקמת קיבוץ מתפקד וגם להקים ולהפעיל בסודיות מפעל  לייצור תחמושת. הקבוצה הסכימה והפרויקט יצא לדרך.

בקיבוץ המוקם, נחפר ונוצק המפעל התת קרקעי, הוקמו מאפיה ומכבסה, רעש מכונת הכביסה, היה אמור להסוות את רעש מכונות הייצור והמאפייה היתה אמורה להסוות את הריחות שעלו ממנו. המפעל בגבעת הקיבוצים החל לפעול בסוף 1944 והוא המשיך לפעול עד סוף מלחמת העצמאות ב-יולי 1948 ויוצרו בו מעל 2.5 מיליון כדורים לרובה הסטן. ב-29 לפברואר 1948 פוצץ ארגון הלח"י את הרכבת ברחובות והרג 28 חיילים בריטים. דבר שהיה יכול לחשוף את הפעילות, אילוא חברים מהקיבוץ לא היו יוצאים לסייע לפצועים הבריטים ולמנוע חיפושים ומעצרים.

סיפור שונה היה למפעל הרימונים והדווידקות במקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל. בבית הספר הוקם על ידי קרל נטר ב-1871, מפעל לייצור כלי עבודה, אחד המורים המוכשרים שלו הוא דוד לייבוביץ' שברח מסיביר והשתלב כמורה בבית הספר. הכשרון הבולט שלו, עמד לו והוא התקבל כמורה אגרו מכניקה. במקביל התנדב דוד להגנה והיה מודע למצוקת הנשק בארגון, הוא הציע להשתמש במפעל במקווה והתחיל בייצור רימונים. בהמשך הייצור מתרחב גם לייצור מרגמות, כשהראשונות היו גדולות ולא מוצלחות ולאחר מקצה שיפורים יוצרו 6 מרגמות בקוטר של 3 אינטש שפוזרו בחזיתות השונות ויעילותן היתה בעיקר בזכות הרעש האדיר שהקימו בעת הפעלתן. המרגמות נשאו את שמו של דוד לייבוביץ' ונקראו "דוודיקות".

נצא בעקבות ראשיתן של תעשיות הנשק הישראליות